Saturday, April 8, 2017

The Greatest - and Most Tragic - Haggadah

I own over 100 Haggadahs with different commentaries, but my favorite is one called Haggadah Bais Avrohom Bais Aharon. This Haggadah contains nine commentaries written by the same author each coming from a unique perspective. One commentary focuses on pshat, the basic explanation of the Haggadah, another on complex pilpul, a third on intricate mathematics to resolve questions on the Haggadah, while another delves into the Kabbalistic significance of each piece. Unlike many Haggadahs this is no anthology, each piece is original and marked with breathtaking genius. The breadth of knowledge of the author combined with his intellectual
creativity makes each section a delicious treat.
His love for Torah shines through from the fact that oftentimes he will address the same question in several of the commentaries. In each one he develops an answer based on the unique approach of that commentary. He is not ready to move on from the question because he had resolved it one way, but like a jeweler examining each facet of a diamond, he turns each question this way and that until he can satisfy it from multiple perspectives.
The author was not a rabbi. He was a wine manufacturer and merchant who died at age 37 after spending the last two years of his life in a Nazi labor camp. Apparently, he had written many manuscripts of his Torah thoughts which were all lost in the war. He had given this manuscript to  brother who gave it a friend who hid it in a bunker...
It pains me each time I learn the work of this man. A life cut short, so much more he could have taught us and so much of his life's work lost. We will never know how much we lost from all those who perished at hands of our enemies. If this is one man, multiply it by millions.
Be that as it may, I will spend my time before  during Pesach bringing him back to life by enjoying his amazing gift.

Tuesday, April 4, 2017

הקדמה למגיד

מגיד: הקדמה
יש מחלוקת ידוע בין רב לשמואל באופן הראוי לספר סיפור יציאת מצרים (פסחים קטז.) מאי בגנות? רב אמר מתחלה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו. וכ' רבינו חננאל והאידנא עבדינן כתרוויהו. וצ"ע מה שורש המחלוקת בין רב לשמואל בלשון נוסחת הגנות. עוד צ"ע דאי כר"ח דעבדינן כתרוויהו (וכן משמע ברמב"ם הלכות חו"מ פ"ז ה"ד) לכאורה היה צריך בעל ההגדה לסדר שתי הלשונות זה אצל זה. ואין זה הסדר בנוסח ההגדות שלנו. אלא מביא לשון שמואל דעבדים היינו ואח"כ מביא המעשה דבני ברק ומימרא דראב"ע וארבע בנים. ואחר יכול מראש חודש חוזר ללשון רב דמתחלה וכו'. וצ"ע למה הפסיק כ"כ בין שתי הנוסחאות? ועוד דברמב"ם מביא תחילה נוסחת מתחלה ואח"כ עבדים היינו ומשמע א"כ דהעיקר כרב (ויש ראשונים הפוסקים במפורש דהלכה כרב) וא"כ צ"ע למה הביא בעל ההגדה עבדים היינו קודם למתחילה אם אין הוא עיקר.
עוד צ"ע ממימרא דר"ג (שם) כל מי שלא שמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. איזה חוב הוא דלא יצא? וברור מהרמב"ם דכוונת ר"ג הוא על חובת מצוות סיפור יציאת מצרים. דבה"ב התחיל "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך." ומבאר ואזיל כל פרטי מגיד עד סוף ה"ה ואחר שהביא דינו דר"ג סיים "ודברים האלו כולן הן נקראים הגדה." דהיינו דגם אמירת שלשה הדברים הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים הנלמד מפסוק והגדת לבנך. וצ"ע למה חייבים לספר הסיפור באופן שמבאר טעם המצוה ושייכות המצוה להסיפור? כבר סיפרנו כל הסיפור כולו ומה מרוויחים בזה?
ועיין במהרש"א (וכן איתא בכמה ראשונים) דלא קאי מימרא דר"ג על קיום מצוות והגדת לבנך אלא דלא יצא חובת אכילת פסח מצה ומרור אם לא ביאר הטעם למה אוכלים שלשתן. ולשיטתו אין מימרא זה חלק ממגיד ודלא כהרמב"ם.
ונראה לבאר דמחלוקת רב ושמואל הוא דלפי שמואל קיום מצוות סיפור יצ"מ הוא ע"י סיפור העובדה שהיינו עבדים ומה שסבלו גופינו ע"י שהיינו עבדים. ומספרים סיפור היציאה ע"י נסי הבורא. אבל שיטת רב הוא שכוונת המצוה לספר מטרת היציאה דהיינו "תעבדון את האלוקים על ההר הזה." וא"כ עיקר הגנאי בהסיפור הוא במה שאבותינו לא זכו לעבוד את האלוקים. כן משמע מלשון הרמב"ם כשמבאר שני הנוסחאות. וז"ל מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו.
ואם כנים הדברים א"כ נראה פשוט דלרב מה שאמר ר"ג כל מי שלא אמר שלשה דברים לא יצא ידי חובתו הוא משום שתכלית יציאת מצרים הוא המצוות שזכינו לעשותם. אז בליל הסדר צריכים לבאר איך כל מצוות הלילה ואיך נקשר לסיפור היציאה. והיינו כהרמב"ם דר"ג הוי חלק ממגיד. אולם לשמואל דכוונת המצוה הוא רק לספר העובדה ולא לבאר התכלית למה יצאנו אכ אין צריך לקשר הסיפור למצוות היום או לשאר מצוות ונוכל לבאר כמו המהרש"א דר"ג אינו מדין מגיד אלא מדין אכילת ק"פ מצה ומרור. וא"כ דהרמב"ם אזיל לשיטת רב א"ש הא דהביא נוסחת רב תחלה דהוא עיקר.
ועפ"ז נוכל לבאר סדר ההגדה למה יש הפסק כ"כ בין שתי הנוסחאות בהקדם דברי המהר"ל (גבורות השם נ"ב) דכל הדברים עד מתחלה עובדי עבודה זרה, ששם הוא מתחיל לספר הגנות, הוא הקדמה. ע"ש ע"פ דרכו.
ונוכל לומר דאף שאנן פסקינן שהעיקר כרב מ"מ מתחילין בדברי שמואל כהקדמה לבאר מה קרה ביציאת מצרים. וביארנו ע"י המעשה דבני ברק ומימרא דראב"ע דעצם סיפור וידיעת הסיפור נחוץ מאוד שהתנאים הקדושים סיפרו כל הלילה וכן יש מצוה להזכירו כל יום. אח"כ ביאר שיש להבין טבע הבנים כדי לספר הסיפור באופן שיתקבל ע"י כל או"א. לבסוף מביאים הברייתא שמבאר הזמן הראוי לסיפור. ורק אחר כל ההקדמות האלו אנו מזומנים לגשת לעיקר מטרת הלילה דהיינו לבאר איך קרבינו המקום לעבודתו והמצוות שרכשנו ע"י יציאתינו ממצרים.
 חיים שלמה לאנדא