מגיד:
הקדמה
יש מחלוקת ידוע בין
רב לשמואל באופן הראוי לספר סיפור יציאת מצרים (פסחים קטז.) מאי בגנות? רב אמר
מתחלה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו. וכ' רבינו חננאל
והאידנא עבדינן כתרוויהו. וצ"ע מה שורש המחלוקת בין רב לשמואל בלשון נוסחת
הגנות. עוד צ"ע דאי כר"ח דעבדינן כתרוויהו (וכן משמע ברמב"ם הלכות
חו"מ פ"ז ה"ד) לכאורה היה צריך בעל ההגדה לסדר שתי הלשונות זה אצל
זה. ואין זה הסדר בנוסח ההגדות שלנו. אלא מביא לשון שמואל דעבדים היינו ואח"כ
מביא המעשה דבני ברק ומימרא דראב"ע וארבע בנים. ואחר יכול מראש חודש חוזר ללשון
רב דמתחלה וכו'. וצ"ע למה הפסיק כ"כ בין שתי הנוסחאות? ועוד
דברמב"ם מביא תחילה נוסחת מתחלה ואח"כ עבדים היינו ומשמע א"כ
דהעיקר כרב (ויש ראשונים הפוסקים במפורש דהלכה כרב) וא"כ צ"ע למה הביא
בעל ההגדה עבדים היינו קודם למתחילה אם אין הוא עיקר.
עוד צ"ע ממימרא
דר"ג (שם) כל מי שלא שמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. איזה חוב הוא
דלא יצא? וברור מהרמב"ם דכוונת ר"ג הוא על חובת מצוות סיפור יציאת
מצרים. דבה"ב התחיל "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת
לבנך." ומבאר ואזיל כל פרטי מגיד עד סוף ה"ה ואחר שהביא דינו דר"ג
סיים "ודברים האלו כולן הן נקראים הגדה." דהיינו דגם אמירת שלשה הדברים
הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים הנלמד מפסוק והגדת לבנך. וצ"ע למה חייבים
לספר הסיפור באופן שמבאר טעם המצוה ושייכות המצוה להסיפור? כבר סיפרנו כל הסיפור
כולו ומה מרוויחים בזה?
ועיין במהרש"א
(וכן איתא בכמה ראשונים) דלא קאי מימרא דר"ג על קיום מצוות והגדת לבנך אלא
דלא יצא חובת אכילת פסח מצה ומרור אם לא ביאר הטעם למה אוכלים שלשתן. ולשיטתו אין
מימרא זה חלק ממגיד ודלא כהרמב"ם.
ונראה לבאר דמחלוקת
רב ושמואל הוא דלפי שמואל קיום מצוות סיפור יצ"מ הוא ע"י סיפור העובדה
שהיינו עבדים ומה שסבלו גופינו ע"י שהיינו עבדים. ומספרים סיפור היציאה
ע"י נסי הבורא. אבל שיטת רב הוא שכוונת המצוה לספר מטרת היציאה דהיינו
"תעבדון את האלוקים על ההר הזה." וא"כ עיקר הגנאי בהסיפור הוא במה
שאבותינו לא זכו לעבוד את האלוקים. כן משמע מלשון הרמב"ם כשמבאר שני
הנוסחאות. וז"ל מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים
וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו
מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה
שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו.
ואם כנים הדברים
א"כ נראה פשוט דלרב מה שאמר ר"ג כל מי שלא אמר שלשה דברים לא יצא ידי
חובתו הוא משום שתכלית יציאת מצרים הוא המצוות שזכינו לעשותם. אז בליל הסדר צריכים
לבאר איך כל מצוות הלילה ואיך נקשר לסיפור היציאה. והיינו כהרמב"ם דר"ג
הוי חלק ממגיד. אולם לשמואל דכוונת המצוה הוא רק לספר העובדה ולא לבאר התכלית למה
יצאנו אכ אין צריך לקשר הסיפור למצוות היום או לשאר מצוות ונוכל לבאר כמו
המהרש"א דר"ג אינו מדין מגיד אלא מדין אכילת ק"פ מצה ומרור.
וא"כ דהרמב"ם אזיל לשיטת רב א"ש הא דהביא נוסחת רב תחלה דהוא עיקר.
ועפ"ז נוכל לבאר
סדר ההגדה למה יש הפסק כ"כ בין שתי הנוסחאות בהקדם דברי המהר"ל (גבורות
השם נ"ב) דכל הדברים עד מתחלה עובדי עבודה זרה, ששם הוא מתחיל לספר הגנות,
הוא הקדמה. ע"ש ע"פ דרכו.
ונוכל לומר דאף שאנן
פסקינן שהעיקר כרב מ"מ מתחילין בדברי שמואל כהקדמה לבאר מה קרה ביציאת מצרים.
וביארנו ע"י המעשה דבני ברק ומימרא דראב"ע דעצם סיפור וידיעת הסיפור
נחוץ מאוד שהתנאים הקדושים סיפרו כל הלילה וכן יש מצוה להזכירו כל יום. אח"כ
ביאר שיש להבין טבע הבנים כדי לספר הסיפור באופן שיתקבל ע"י כל או"א.
לבסוף מביאים הברייתא שמבאר הזמן הראוי לסיפור. ורק אחר כל ההקדמות האלו אנו
מזומנים לגשת לעיקר מטרת הלילה דהיינו לבאר איך קרבינו המקום לעבודתו והמצוות
שרכשנו ע"י יציאתינו ממצרים.
חיים שלמה לאנדא
No comments:
Post a Comment